"ילדות היא ממלכה אחת שבה אף פעם לא מרגישים זקנים"
אחח מה לא הייתי נותנת כדי להחזיר את הגלגל לאחור...
לתקן את כל הטעויות שלי כדי להיות מישהי יותר טובה ממי שאני עכשיו
לחוות את כל תשומת הלב הזאת
את כל ההרפתקאות הקסומות
והחלומות הנהדרים
טוב במחשבה שניה אצלי אין כל כך חלומות נהדרים,יותר סיוטים נהדרים.
אבל מה שחזר אצלי בסיוטים זה המוות,התחושה הזאת שאתה כבר לא מוגן,שזה רק אתה מול צבא אנשים ששונאים אותך,כשאתה משתדל ולא לשנוא אף אחד
כל הדברים שאתה עושה על מנת להתחבב על פני אחרים,כל הנחמדות.
כל מה שקורה לי בחיים האלה עולים אחר כך בחלומות.
מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים יודע כמה שאני רגישה וכמה שאני לא רוצה לפגוע,אבל זו רק מסכה.
אם מישהו היה מנתח את הרגשות שלי היה מוצא מחסן מילים עשיר בדברים לא כל כך נעימים שלא מעיזים לצאת החוצא.
לכן המחשבות האישיות שלנו שאנחנו לא מגלים לאף אחד כל כך נהדרות,שאף אחד לא יודע על מה אנחנו חושבים בזמן שאנחנו בתוך בועה משלנו באמצע שיעור מתמטיקה.
אבל מה שהבנתי בעשר שנים האלה זה שהחיים לא הולכים להיות יותר קלים בהמשך אלא יותר קשים,אתה צריך לעשות דברים לבד,אם אתה מצליח להגיד מילה מסובכת כבר לא מייחסים לזה חשיבות ואתה מתחיל לאבד את תשומת הלב.
לאט לאט אתה נסגר בתוך הממלכה שלך,שאצל כל אחד זה משהו אחר,אצל אחד זה סיפורים,אצל השני זה משחקים ואצל השלישי זה מוזיקה,שלזה הממלכה שלי משתייכת...
אתה מתחיל לאבד את חברי הילדות שלך כי אתה מגלה שכל הדברים המשותפים לכם נעלמים,התחביבים משתנים והיחס לחבר משתנה.
את כל זה גיל ההתבגרות משנה,אנחנו בונים לעצמנו מסכה אחרת,המסכה שנצתרך לחיות איתה במשך שארית חיינו.
לכן אני אזכור לקח שאגיד לילדים שלי:
"נצלו את הילדות,זו ממלכה קסומה שבה אתם מוגנים אבל לאט לאט אתם תצטרכו לדאוג לעצמכם"
;){kind=link}